ספר מצוות קטן קל״ח:א׳-ב׳

מהדורה: עמודי הגולה, קאפוסט תק"פ

« ספר מצוות קטן קל״ז ספר מצוות קטן קל״ט »

1 ספר מצוות קטן פתח ↗

שלא לכשף דכתיב לא ימצא בך מעונן מנחש ומכשף. דברים י״ח:י׳

1 ספר המצוות פתח ↗

הזהירנו מעשות הכשוף כלו. והוא אמרו לא ימצא בך וגו' ומכשף, והעובר על לאו זה חייב סקילה במזיד ובשוגג חטאת קבועה. והתבארו משפטי מצוה זו בפ"ז מסנהדרין. שם, שם:

1 משנה תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פתח ↗

הַמְכַשֵּׁף חַיָּב סְקִילָה וְהוּא שֶׁעָשָׂה מַעֲשֵׂה כְּשָׁפִים. אֲבָל הָאוֹחֵז אֶת הָעֵינַיִם וְהוּא שֶׁיֵּרָאֶה שֶׁעָשָׂה וְהוּא לֹא עָשָׂה לוֹקֶה מַכַּת מַרְדּוּת. מִפְּנֵי שֶׁלָּאו זֶה שֶׁנֶּאֱמַר בִּמְכַשֵּׁף בִּכְלַל דברים יח י "לֹא יִמָּצֵא בְךָ" הוּא וְלָאו שֶׁנִּתַּן לְאַזְהָרַת מִיתַת בֵּית דִּין הוּא וְאֵין לוֹקִין עָלָיו שֶׁנֶּאֱמַר שמות כב יז "מְכַשֵּׁפָה לֹא תְחַיֶּה":

2 ברית משה פתח ↗

שלא א לנחש כעכו"ם כו'. לכאורה יש לדקדק דמדוע מנה רבינו ז"ל תחלה שלא לנחש ואח"כ שלא לקסום ושלא לעונן והרמב"ם ז"ל בסה"מ מנה תחלה במל"ת ל"א ול"ב שלא לקסום ושלא לעונן ובמל"ת ל"ג שלא לנחש ובחיבורו הל' עכו"ם פי"א נקט דינם כסדר שנקט רבינו דבהלכה ד' כתב שלא לנחש ובהלכה ז' שלא לקסום ובהלכה ח' שלא לעונן וא"כ על רבינו י"ל כיון שדרכו להלוך בעקבותיו של הרמב"ם בחיבורו ע"כ נקט כסדרו אבל על הרמב"ם בסה"מ טעמא בעי דמדוע שינה מחיבורו, ונ"ל ליישב בס"ד דכשתעיין בסה"מ מל"ת ל"ג תראה דסובר דלא ימצא בך מעונן ומנחש דפ' שופטים פי"ח פ"י הוא עיקר אזהרה לענין התראה שלא לנחש ועל לא תנחשו דפ' קדושים פי"ט פכ"ו סובר שנכפלה אזהרתה לחוזק הענין וכיון שבפסוק לא ימצא בך כתיב קוסם ומעונן תחלה ואח"כ מנחש ע"כ מנה בסה"מ ג"כ כפי סדר זה אבל בחיבורו דסובר דהפסוק לא תנחשו עיקר אזהרה שלא לנחש כמ"ש בהלכה ד' שם אין מנחשין בעכו"ם שנ' לא תנחשו כו' ולא נקט בחיבורו הפסוק לא ימצא בך כלל לזה וכיון דלא תנחשו כתיב מקודם לא ימצא בך שהוא אזהרה לקוסם ומעונן ע"כ נקט גם את דינם כפי סדר זה ורבינו דגכ"ס כהרמב"ם בחיבורו דלא תנחשו עיקר אזהרה שלא לנחש ע"כ מנה ג"כ כפי הסדר של הרמב"ם בחיבורו כמובן, ועי' סמ"ק ז"ל סי' קל"ז שג"כ סובר דלא תנחשו עיקר אזהרה שלא לנחש ואפ"ה מנה מתחלה בסי' קל"ו שלא לעונן ואח"כ בסי' קל"ז שלא לנחש ובלא"ה צ"ע על סידורו דבסי' קל"ח מנה שלא לכשף ובסי' קמ"א קמ"ב וקמ"ג שלא לחובר חבר שלא לשאול למתים ושלא לקסום ואין לי עת לברר את טעמו ולא באתי רק לעורר. ומ"ש רבינו שלא לנחש כעכו"ם כו' כ"כ גם הרמב"ם וכבר עמד על מלת כעכו"ם הנר מצוה סי' י' אות ט"ו ומיישבו היטב עי"ש:

1 רמב"ם פי"א דהלכות עכו"ם סמ"ג לאוין סימן נה טור י"ד סימן קעט.

2 שלא לכשף דכתיב דברים י״ח:י׳ לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש קוסם קסמי': מעונן ומנחש ומכשף יש בזה שלשה דרכים: אוחז העינים פטור עשה מעשה חייב סקילה בספר יצירה מותר לכתחילה לעיין בו:

1 טור פתח ↗

דיני קוסם ומעונן ומנחש ולשאול בשדים וכתובת קעקע והקפת הראש והזקן והעברת השער מהגוף קוסם כתב הרמב"ם זהו שעושה מעשה עד שישום ותפנה מחשבתו מכל הדברים עד שיאמר דברים העתידים להיות ויש שממשמשין בחול או באבנים ויש שגוהר לארץ וצועק ויש שמסתכל במראה של ברזל או של עששית ומדמין ואומרים ויש מי שאוחז מקל בידו ונשען עליו ומכה בו עד שתפנה מחשבתו ומדבר ואחד הקוסם ואחד השואלו אסורין אלא שהקוסם לוקה והשואלו אינו לוקה אבל מכין אותו מכות מרדות מעונן זה האוחז העינים שמדמה כאילו עשה מעשה ואינו עושה כלום הלכך אין בו אלא איסור ואינו לוקה וכן המחשב השעות והעתים לומר יום פלוני ושעה פלוני יפה לצאת כתב הרמב"ם מעונן כגון אלו שאומרים באיצטגנינות יום פלוני טוב יום פלוני ראוי לעשות בו מלאכה פלונית חדש פלונית או שעה פלונית רעה לדבר פלוני ואסור לעונן אע"פ שלא עושה מעשה אלא שהודיע אותן הכזבים שהסכלים מדמין שהם דברי אמת וכל העושה מעשה מפני האצטגנינות וכיון מלאכתו או הליכתו באותו העת שקבעו הוברי שמים הרי זה לוקה מנחש האומר פתי נפלה מפי או מקלי מידי או בני קורא לי מאחרי או שצבי הפסיקו בדרך או שעבר נחש מימינו או שועל משמאלו פי' באחד מאלו שארעו לו עושה ממנו ניחוש שלא לצאת אחריו לדרך או שלא להתחיל בשום מלאכה כי לדעתו לא יצלח וכן אלו ששומעין ציפצוף העופות וקול החולדה ואומר דבר פלוני יהיה או לא יהיה או אלו שמנחשים בכוכבים לומר כוכב פלוני עולה אין טוב לצאת וכן אלו שאומרים אל תתחיל לגבות ממנו שחרית הוא מוצאי שבת הוא ר"ח הוא שאינו רוצה שיהיה תחלת עסקו בנתינת דבר מתחת ידו וכן אלו שאומרים שחוט תרנגול זה שקרא כעורב ותרנגולת שקראה כתרנגול וכן כל דבר שעושים לסימן אם יארע כך וכך אעשה דבר פלוני ואם לא יארע לא אעשנו כאליעזר עבד אברהם אבל בית אשה ותינוק מותר לעשותן סימן כגון שקנה בית ואומר מעת שקניתיו היה לי לסימן טוב כי הצלחתי בכל דרכי וכן משנשאתי אשה פלונית וכן שאומר לתינוק פסוק לי פסוקך ושמח כשאומר לו פסוק מהברכות וכתב הרמב"ם כל אלו וכיוצא בהם מותר הואיל ולא כיון מעשיו ולא מנע מלעשות אלא עשה זה סימן לעצמו לדבר שכבר היה הרי זה מותר: חובר חבר זהו שעל ידי לחש מקבץ חיות בין גדולים בין קטנים ואפי' נחשים ועקרבים יתושים ופרעושים כתב הרמב"ם איזהו חובר איש מדבר דברים שאינם בלשון עם ואין להם ענין ומעלה על דעת בסכלותו שהאומר כך על הנחש ועל העקרב שאינו מזיק והאומר כך וכך על האדם אינו ניזק ואוחז בידו בעת שמדבר מפתח ביתו או סלע וכיוצא בו בדברים אלו אסור והחובר בעצמו לוקה ואדם שהחובר אומר עליו קולות ויושב לפניו ומדמה שיש לו בהן הנאה מכין אותו מכת מרדות מפני שמשתתף בסכלות המחבר מי שנשכו נחש ועקרב מותר ללחוש עליו אפי' בשבת וכתב הרמב"ם אף ע"פ שאין הדבר מועיל כלום הואיל ומסוכן הוא התירו כדי שלא יטרף דעתו מי שרודפין אחריו נחש או עקרב מותר לחבר כדי שלא יזיקוהו כתב הרמב"ם הלוחש על המכה וקורא פסוק מן התורה וכן הקורא על התינוק שלא יבעת או מניח ספר תורה או תפילין על הקטן לא די להם שהן בכלל חברים ומנחשים אלא שהם בכלל הכופרים בתורה שעושין דברי תורה רפואת הגוף ואינו אלא רפואת הנפש ור"י פירש דווקא בלוחש על המכה ומזכיר שם שמים ורוקק אותו הוא שאין לו חלק לעוה"ב אבל אם אינו רוקק לא חמיר כולי האי ומיהו איסורא איכא בלוחש פסוק על המכה אפילו בלא רקיקה ובלא הזכרת שם שמים ואם יש בו סכנת נפשות הכל מותר ומותר לקרוא פסוק להגן כגון בלילה על מטתו: אוב זה המעלה המת בכשפיו ידעוני זה המניח עצם חיה ששמה ידוע בתוך פיו והוא מדבר מאליו ודורש אל המתים זה שמרעיב עצמו ולן בבית הקברות כדי שתשרה עליו רוח הטומאה מכשף כולל כל אלו ויש בו ג' חלוקים העושה מעשה ע"י כשפים חייב סקילה ואם אינו עושה מעשה כמו אוחז העינים פטור אבל אסור ועל ידי ספר יצירה מותר לעשות לכתחלה כתב הרמ"ה שמעשה שדים הוא בכלל מעשה כשפים וכ"כ ה"ר ישעיה כל אדם שעושה על ידי שמותיו הקדושים מותר שהוא גדולתו וגבורתו של הקב"ה ואין אסור אלא ע"י שדים וא"א הרא"ש ז"ל כתב שמותר לישאל בהן על הגניבה שאינו עושה מעשה אבל לעשות על ידן מעשה היה מסתפק והיה נוטה להתיר גם בזה:

1 ספר מצוות גדול פתח ↗

שלא א לכשף שנאמר לא ימצא בך גו' ומכשף והמכשף חייב סקיל" והוא שעוש' מעשה שנ' מכשפה לא תחיה דבר הכתוב בהווה והוא הדין למכשף ובפ' ארבע ב מיתות דס"ז דורש רבי עקיבא שהוא בסקילה כמו שנא' אם בהמה אם איש לא יחיה ובן עזאי ורבי יהודא דורשים סקילה ממקום אחר. ודרשינן נמי התם בלטיהם אלו מעשה כשפים בלהטיהם אלו מעשה שדים למדנו שהשבעת שדים אינו מעשה כשפים אמנם בפרק חלק דק"א בספרים ישנים גרסינן אמר רב הונא הלכה כרבי יוסי הגה"ה כך מצאתי שנמחוק מן הספרים אין שכן באלפסי ובאשרי פ' ד' מיתות ופ' חלק וכן בהג"ה מיימונית בפ' י"א דע"ז משמע דגרסי הלכה אבל ברוב ספרים ישנים מצאתי שיטת הס' כך. ובפרק חלק בספרים ישנים גרסינן א"ר הונא אין הלכה כר' יוסי שאסר לשאול בשדי' אף בחול ואף ר' יוסי לא אסר אלא מפני הסכנה, ותניא בפ' ח׳ שרי שמן ושרי ביצה מותר לשאול בהם אלא מפני שמכזבין שאוסר לשאול בשדים אף בחול ואף ר' יוסי לא אסר אלא משום סכנה והא דתניא בפרק חלק שם דדוקא שרי שמן ושרי ביצה מותרין לשאול בהן מפני שמכזבין שמא אינן שדי', וצריך להתיישב במקרא זה אם לוקין על אזהרותיו מפני שניתן לאזהרת מיתת בית דין דמכשף ואין לוקין על לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין ורבינו משה כתב פרק י"א דהלכות עכו"ם דלוקין על אזהרותיו:

1 ספר החינוך פתח ↗

שֶׁלֹּא לְכַשֵּׁף – שֶׁלֹּא נִשְׁתַּדֵּל בְּכָל מַעֲשֵׂה כִּשּׁוּף כְּלָל, וְעַל זֶה נֶאֱמַר דברים יח י לֹא יִמָּצֵא בְךָ וְגוֹ' וּמְכַשֵּׁף. וְעִנְיַן הַכִּשּׁוּף יָדוּעַ לַכֹּל דֶּרֶךְ כְּלָל, שֶׁיַּעֲשׂוּ בְּנֵי אָדָם תַּחְבּוּלוֹת בְּלִי מִסְפָּר בְּמִינֵי עֲשָׂבִים וַאֲבָנִים וְהַרְבֵּה מִן הַדְּבָרִים שֶׁמִּשְׁתַּמְּשִׁים בָּהֶן בְּנֵי אָדָם אֵלּוּ עִם אֵלּוּ, וּמֵהֶם שֶׁיְּכַוְּנוּ הַמַּעֲשִׂים הָרָעִים הָהֵם בְּעִתִּים יְדוּעוֹת וּבֶחֳדָשִׁים מְכֻוָּנִין לְאוֹתָן מְלָאכוֹת, וּמִכָּל אֵלּוּ הַדְּבָרִים הַמְּגֻנִּים וְהַמְּכֹעָרִים תַּרְחִיקֵנוּ הַתּוֹרָה תַּכְלִית הָרִחוּק כִּי הֶבֶל הֵמָּה, וְאֵין רָאוּי לְעַם קָדוֹשׁ מַחְזִיקֵי דַּת הָאֱמֶת לָתֵת מַחְשָׁבָה בְּכִעוּרִין אֵלּוּ רַק בַּעֲבוֹדָתוֹ יִתְעַלֶּה, כִּי הוּא יַשְׁלִים כָּל חֵפֶץ עַמּוֹ לְטוֹב, בַּחֲסוֹתָם בִּשְׁמוֹ הַגָּדוֹל וְשׂוּמָם כָּל מִבְטֶחָם וּמִשְׁעַנְתָּם עַל חֲסָדָיו לְבַד. וּמֵהֱיוֹת הָעִנְיָנִים אֵלּוּ רְחוֹקִים מְאֹד וּכְעוּרִים לְפָנָיו בָּרוּךְ הוּא וּבָהֶם נִיצוֹץ מֵעִנְיְנֵי עֲבוֹדָה זָרָה הִזְהִירָנוּ עַל זֶה בְּלָאו, וְחִיֵּב סְקִילָה כָּל הָעוֹבֵר וּמִשְׁתַּדֵּל בָּזֶה אִם הוּא מֵזִיד, וְחַטָּאת קְבוּעָה אִם הוּא שׁוֹגֵג. וְגַם מֵחֹמֶר הָעִנְיָן הִזְהִיר הַכָּתוּב בָּזֶה מִבִּשְׁאָר עֲבֵרוֹת עַל הַבֵּית דִּין שֶׁלֹּא לִמְחֹל לָעוֹבֵר עַל זֶה, וּכְמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר שמות כב, יז מְכַשֵּׁפָה לֹא תְחַיֶּה. וּכְבָר דִּבַּרְתִּי מִשָּׁרְשֵׁי מִצְוָה זוֹ בְּלָאו דִּמְכַשֵּׁפָה לֹא תְחַיֶּה בְּסֵדֶר וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים מצוה סב. דִּינֵי הַמִּצְוָה. בִּמְקוֹמוֹת בַּתַּלְמוּד בְּפִזּוּר, וְהָעִקָּר בְּפֶרֶק שְׁבִיעִי מִסַּנְהֶדְרִין. וְכָל שֶׁהוּא דַּיָּן עַל זֶה צָרִיךְ לָדַעַת חָכְמַת הַכִּשּׁוּף, כְּדֵי שֶׁיֵּדַע לְהַבְחִין בַּמַּעֲשֶׂה הַנַּעֲשֶׂה אִם הוּא מִין מִמִּינֵי הַכִּשּׁוּף אוֹ אוּלַי הוּא מִן הַדְּבָרִים הַנַּעֲשִׂים בְּכֹחַ הַטֶּבַע וּבַצְּדָדִין הַמֻּתָּרִין, וּכְעִנְיָן שֶׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה שבת סז, א כָּל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מִשּׁוּם רְפוּאָה אֵין בּוֹ מִשּׁוּם דַּרְכֵי הָאֱמוֹרִי, וּכְבָר דִּבַּרְתִּי עַל זֶה שָׁם בְּלָאו דִּמְכַשֵּׁפָה כְּפִי כֹּחִי. וּדְבָרִים אֵלּוּ צְרִיכִין עִיּוּן רַב, כִּי הִנֵּה נִמְצָא בַּגְּמָרָא מַעֲשִׂים שֶׁאִם לֹא יָדַעְנוּ אוֹתָם מִפִּיהֶם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה הָיִינוּ אוֹסְרִין אוֹתָם מִשּׁוּם חֲשַׁשׁ אִסּוּר זֶה. וּמִכָּל מָקוֹם אֲשֶׁר יִשָּׂא נַפְשׁוֹ לִכְנֹס בְּתַחְבּוּלוֹת אֵלּוּ וִידַמֶּה דָּבָר לְדָבָר מֵהַדְּבָרִים שֶׁהִזְכִּירוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, הֲרֵי הוּא כְּפוֹתֵחַ לוֹ פֶּתַח לָבוֹא בְּגֵיהִנָּם. וְנוֹהֵג אִסּוּר זֶה בְּכָל מָקוֹם וּבְכָל זְמַן בִּזְכָרִים וּנְקֵבוֹת.

« ספר מצוות קטן קל״ז ספר מצוות קטן קל״ט »